פורסם בערבית בכתב-העת בעיות ישראליות (רמאללה), כרך 6, קיץ 2002

גדי אלגזי וחררדו לייבנר

תעאיוש בארץ המחסומים

تعايش  في بلاد المحاسيم

1.

כאשר הרמטכ”ל הימני ביותר שהיה לצה”ל מאז הימים החשוכים של רפאל איתן חוזר ואומר, שישראל לא יכולה להגיע להסדר עם הנהגה פלסטינית בראשות יאסר ערפאת, אין הוא מבטא רק את דעתו האישית או את שאיפותיו להתמקם בימין לקראת פרישתו מן הצבא וכניסתו הרשמית לפוליטיקה. קיצוני ככל שיהיה, דבריו של מופז מייצגים את הלך הרוח הדומיננטי באליטה הבטחונית הישראלית. אותה אליטה בטחונית, אשר קידמה בזמנו את פרויקט אוסלו, נסוגה ממנו כעת. “חומת מגן” והכניסות הבלתי-פוסקות של צה”ל לשטחים מצביעות בבירור על המגמה של חזרה לשלטון כיבוש ישיר על כלל השטחים. בכיוון דומה מצביע גם הנסיון למסד את משטר המחסומים וההגבלות על חופש התנועה בתוך הגדה באמצעות הנפקת אישורי מעבר בין המובלעות הפלסטיניות. זהו ניסיון לקיים שלטון כיבוש דה-לוקס: דיכוי ישיר, עם אופציה מתמדת לנהוג כריבון אלים בכל נקודה בגדה (וזו אחת המשמעויות של הפלישות הישראליות החוזרות לשטח המוקטעה), אך ללא כל נטילת אחריות על החיים האזרחיים, על הכלכלה, הרווחה, הבריאות ומערכת החינוך. הממסד המדיני-בטחוני הישראלי מבקש לשלוט בחיי היומיום של הפלסטינים באמצעות אישורי מעבר ומגבלות, אך לא לשלם אגורה לשם קיום התשתית האזרחית.

עידן אוסלו מת בתום תקופת הסדרי הביניים, כאשר ההנהגה הישראלית, למרות מאמציה, לא הצליחה לכפות על התנועה הלאומית הפלסטינית הסדר קבע שהיה תפור ליעדיה: שמירה על קונצנזוס פנים-ישראלי מינימלי (השארת גושי התנחלויות), המשך השליטה האסטרטגית (מים, גבולות חיצוניים, וטו על שיבת הפליטים, פירוז) ושליטה כלכלית ניאו-קולוניאלית (אזורי תעשייה ממושטרים עתירי עבודה זולה לאורך הגבול ותכתיבי מכס ומסחר). עם זאת, ברור לכולם שאף גורם רציני באליטה הבטחונית הישראלית איננו רואה את המצב הנוכחי או את החזרה לכיבוש ישיר מלא של הגדה והרצועה כאפשרויות ריאליות, בנות קיימא לטווח הבינוני והארוך. ההכבדה הנוכחית בכיבוש נועדה להשיג “הכרעה”, שמשמעותה ייצוב ארוך-טווח של יחסי הכוחות הנוכחיים. בתוך הממסד הפוליטי והבטחוני, נמשכת המחלוקת בשאלה, איזה הסדר כפוי ניתן לייצב? כאן מתחדש הויכוח ההיסטורי העתיק בין הפלגים השונים של המימסד הישראלי: מה עדיף, מקסימום שטח או מינימום ערבים?

אלה שמטרתם העליונה היא “מינימום ערבים”, מעלים כעת הצעות רבות להפרדה חד-צדדית “נדיבה”, הפרדה בטחונית שכרוכה בנסיגה מ”התנחלויות מבודדות”, היערכות צבאית סביב גושי ההתנחלויות וב”מרחב התפר”, כלומר מספר קילומטרים מזרחית לקו הירוק. במקרה זה, כמה אלפי מתנחלים יצטרכו להתפנות, כשצ’קים נדיבים ותשומת-לב תקשורתית רבה מרפדים את דרכם. אך את עיקר המחיר ישלמו עשרות אלפי כפריים פלסטינים, הנמצאים בתחום גושי ההתנחלות או במרחב התפר. קווי ההפרדה יותוו כך שמקומות היישוב עצמם יהיו בשליטה פלסטינית, אך רוב האדמות יהיו חלק מ”מרחב התפר” או יסופחו לגוש ההתנחלויות הקרוב. כך תושג המטרה: מירב האדמה עם מינימום תושבים. זהו ההקשר שבו יש לראות את הכתר הנמשך וההתעללות היומיומית השיטתית בתושבי כפרים ועיירות רבים באזור “קו התפר” (למשל באזור טול-כרם, קלקיליה וסלפית). הם נועדו לערער את אחיזתה של האוכלוסייה הפלסטינית באדמתה ולבודד אותה כדי להחליש אותה. אם מהלך הנסיגה החד-צדדית יתבצע בעיצומה של שפיכות דמים גדולה ופעולות צבאיות נרחבות, הנסיגה המתוקשרת – ביטוי מובהק לנכונות הישראלית הידועה לפשרות – עלולה להתבצע תוך כדי עקירה של כפרים שלמים או הפקעת קרקעותיהם של אחרים.

בעלי הגישה הטריטוריאלית מעדיפים למשוך את המצב הקיים ככל הניתן, תוך הרחבת ההתנחלויות בשקט וחיזוקן. מבחינתם האידיאל הוא ליצור אפרטהייד דה-פקטו בתוך השטחים. מכיוון שברור להם, שלא ניתן יהיה להשיג השלמה פלסטינית עם האפרטהייד, הכרוך בהגבלות תנועה וגזירות יומיומיות מבחינת האוכלוסייה, הם נוטים יותר ויותר לבדוק את האפשרות של טרנספר – ולו מקומי וחלקי – של אוכלוסייה פלסטינית בחסות של שפיכות דמים, שרשרת פיגועים ופעולות תגמול צבאיות. העימות החמוש נתפס על ידי גורמים פוליטיים ובטחוניים שונים, ובראשם שרון, כמסגרת נוחה, היוצרת הזדמנויות לשינוי משמעותי במציאות הטריטוריאלית והדמוגרפית.

שתי הגישות המנוגדות משלימות זו את זו. חלקים שונים במימסד הישראלי יכולים לעבור מתמיכה באחת לשנייה לפי הנסיבות המשתנות. אלה שמבקשים לבלוע שטחים, מגלים לעתים את מגבלות ההתפשטות ומבקשים לטהר אותם; אלה שחרדים כרגיל מעל לכל לטהרתה של המדינה היהודית ומהשתלבותה במזרח הערבי ותומכים לכן בהפרדה, מתפתים שוב ושוב להרפתקות התפשטות. איננו מתיימרים לדעת להיכן נוטה שרון. כיוון שיחסי הכוחות לטובתו, הוא נוטה להתקדם, כשהוא משאיר לעצמו את מירב האופציות פתוחות. בנטיותיו קרוב שרון יותר לאגף הטריטוריאלי, אבל הוא גמיש דיו כדי לאמץ, בנסיבות מסוימות, את רעיון הנסיגה החד-צדדית, המציעה יתרונות דמוגרפיים (כלומר, מעשי נישול וגירוש מוגבלים ב”במרחב התפר”). האסטרטגיה שלו היא של החרפה הדרגתית של העימות, הנחתת מכות קשות לתנועה הלאומית הפלסטינית, תוך יצירת תנאים נוחים בדעת הקהל הישראלית והבינלאומית, בהמתנה להזדמנויות מתאימות.

הצד השני של מדיניות שרון הוא ליכוד דעת הקהל הישראלית מאחוריו וביצור הקולקטיב הלאומי כדי שיעמוד מאוחד נוכח איום השלום הצודק. בעבור הוכח, כי חלקים ניכרים של החברה הישראלית יכולים להיחלץ מן החלומות המשיחיים של ההתנחלות המתמדת – כאשר עתיד אחר, של שלום, נראה ממשי ובר-השגה. לפיכך נוקט שרון מול דעת הקהל הישראלית אסטרטגיה מקורית. הוא אינו מבטיח לאזרחי ישראל את ימות המשיח. הוא אינו מבטיח ניצחון צבאי בנוסח הימין המשיחי ולא “מזרח תיכון חדש” בנוסח פרס. שרון מקפיד לא לפרוש חזון פוליטי – בין היתר, משום שאינו מאמין, שיוכל ללכד את החברה הישראלית סביב הסכמה פעילה לחזונו. במקום זאת, הוא מבקש לגרור את הציבור הישראלי להשלמה עם מדיניותו מחוסר ברירה, מתוך ייאוש ופחד. הוא אינו מבקש מן הישראלים שיסכימו למדיניותו הסכמה פעילה, אלא שיסכינו לה, שישלימו אתה מחוסר ברירה. הוא מוביל את העימות מהסלמה להסלמה, כדי למוטט כל סיכוי להסדר מדיני ולהפוך את הדיון על עתיד העמים לבלתי רלבנטי. ברק הכין לכך את הקרקע, בכך שהודיע שאין סיכוי להסדר פוליטי עם הפלסטינים. שרון ממשיך ומחריף את מדיניותו, בכך שהוא לא רק מודיע לישראלים שאין עתיד – אלא מחסל אותו במו ידיו, בטנקים ובולדוזרים. הוא נבנה מתחושת הייאוש והעדר המוצא, המשתרשת בישראל לאחר כל גל של פיגועי התאבדות. באמצעות החרפת הלחץ על האוכלוסייה הפלסטינית, פעולות חיסול, הרס בתים ופרובוקציות הוא טורח להזין את מעגל האלימות המשרת אותו. הברבריזציה של החברה הישראלית מבוססת בחלקה על ייאוש. כאשר אין תקווה ואין מוצא, נשארים רק ה”בטחון האישי” וההגיון הרצחני של הנקמה. זהו הקשר בין שני המרכיבים של תוכנית שרון: להכות את התנועה הלאומית הפלסטינית – ואת העם הפלסטיני בכללותו – מכה אנושה, כדי לעמוד על החורבות העשנות של מחנה הפליטים בג’נין ולהכריז בפני הישראלים: אין עם מי לדבר. זוהי נבואה המגשימה את עצמה.

יחסי-הכוחות הקיימים נוטים לטובת שרון ובן-אליעזר. יש צורך לפיכך באסטרטגיה של התנגדות לכיבוש, שאינה מצטמצמת בתגובה מיידית לעוולותיו ולפשעיו, אלא מנסה לשבש את ההגיון העומד בבסיסו ואת מימוש מטרותיו ארוכות-הטווח. צד אחד שלה חייב להיות ללא ספק חיזוק הצומוּד הפלסטיני. זהו למשל ההקשר שבו השתלבה תנועת תעאיוש במערכה ציבורית להגנת תושבי דרום הר-חברון מפני הנסיונות החוזרים ונשנים לגרש אותם מאדמותיהם. אך בנוסף למחאה הפעילה, יש צורך בחתירה תחת ההגיון הבסיסי של מדיניות המימסד. אם זו מבוססת על הפרדה וסגר, צריך לחתור תחתיהם. יש להציע לחברה הישראלית מוצא ממעגל הדמים, לא רק מחאה נגד הכיבוש – אלא אלטרנטיבה אפקטיבית, חיים מחוץ לגטו החמוש הנבנה סביבה: תעאיוש בין שווים.

2.

“חומת מגן” – השם שניתן למבצע הצבאי האחרון של שרון ומופז – אינו מקרי. השם מצביע על ניסיון לנצל את תחושות הפחד של הציבור הישראלי כדי להכות בעם הפלסטיני; הרס ומוות נועדו להבטיח ביטחון אשלייתי. אך מעבר לכך, השם שניתן למבצע הצבאי הוא המשך למסורת ארוכה. החל בחומה המגינה על אירופה מפני אסיה, שהמתיישבים היהודים היו אמורים להוות חלק ממנה לפי חזונו של הרצל; דרך ה’חומה ומגדל’ של תנועת העבודה ו’קיר הברזל’ של ז’בוטינסקי, וכלה בדברי בן-גוריון, אשר תיאר את שיכונם של עולים חדשים באזורי הספר כהקמת ‘חומה אדם’, חומה שהלחץ החיצוני מגבש ומלכד אותה.[1] מכאן אפשר היה להמשיך מן ה’משלטים’ ל’מעוזים’, מ’גדר המערכת’ ל’רצועת הביטחון’, מן ה’סגר’ ל’כתר’, ובתוך כל אלה — את עיצובה של החברה הישראלית כ’מדינה במצור’.

עלינו להקפיד על “גידור החברה היהודית”, כתב אהרון אהרונסון לפני יותר משמונים שנה. ואילו אבשלום פיינברג תיאר בעקבות מלחמת העולם הראשונה את ה”חשיבות הכלכלית והציביליזטורית” של “חוטי התיל הדוקרניים” בפלשתינה, אשר יקיפו את המושבות הציוניות, ישסעו את הנוף ויגבילו את חופש התנועה של יושבי המקום. וכך כתב:

“במשך עשרים-וחמש שנה היו הכל עדים למראה, איך לאורך עשרות ומאות קילומטרים מוקמות גדרות של חוטי-ברזל דוקרניים לאורך עצי האקציה שניטעו כאן. האקציה טיפסה, התפתלה בתוך התיל, ירוקה בכל עת, פורחת, מפיצה ריח וכן גם עמוסת קוצים, אלגנטית ומחמירה ומגינה על הנטיעות שהפקידוה על שמירתן. אפילו התן החל להיתקל במכשולים, ובעיני בן-בריתו ההולך-על-שתיים, הערבי, הלכו המכשולים האלה והחמירו יותר ויותר. ואם נתאר את התמונה בסגנון הברית החדשה, יהיה עלינו לומר: מצד אחד, בתוך השטח המוקף גדר, בעל-הבית האמיץ העומד ללא לאות על המשמר, ומצד השני, בחוץ, הגנב האורב לגזל (שני גזעים, שתי תורות-מוסר) — ושני אלה הצליחו לחיות בשלום.”

גדר חיה, חוטי תיל המשתלבים בצמחים ומקיפים את “בעל הבית האמיץ” מול אויבו “הערבי”, כאשר שני אלה מצליחים “לחיות בשלום” משני עברי הגדר – זהו אחד הניסוחים הקולעים ביותר לחלום הציוני, לפנטסיה קולוניאלית הנהפכת לסיוט: גדר תיל מפרידה וכולאת, מלכודת ליושבים בתוכה – ואסון לנמצאים מחוצה לה.

מכאן ועד היום מעצבת ההפרדה את החברה הקולוניאלית שהתהוותה בארץ. היא נועדה להבטיח, שהמתישבים יהפכו מרצונם לחלק מ”חומת-אדם”. הלחץ החיצוני ילכד אותם ויכריח אותם להסתמך על חסות חיצונית אימפריאלית. לעומת זאת, כל סיכוי להשתלבותם במרחב, כל פירצה בגדר המקיפה אותם, מאיימים על עצם המשכו של המפעל הקולוניאלי.[2] כדי לחיות בשלום, על המתיישבים להתחיל לנהוג ולתפוס את עצמם כיושבי המקום, להשתחרר מן השריון המקיף אותם, שנדמה להם שנועד להגן עליהם – אך בפועל ממיט עליהם חורבן. מכאן עולות כמה מסקנות הן ביחס להתנגדות הפלסטינית לכיבוש בשטחים, והן ביחס לפעילותנו בתחומי מדינת ישראל.

מהלכים דיפלומטיים ופיגועים באוכלוסייה אזרחית אינם מהווים אסטרטגיה יעילה נגד הכיבוש. ההנהגה הישראלית מצליחה לרתום אותם לשירות הנצחת המהלך הקולוניאלי. ניתן להציב התנגדות יעילה לכיבוש, אם לוקחים בחשבון את ההגיון העמוק של המהלך הקולוניזטורי. מול שרון יש להציב אלטרנטיבה, שיש בה התנגדות חסרת פשרות להמשך הנישול, התנגדות אזרחית, עממית והמונית, המונעת את הדמוניזציה של העם הפלסטיני – יחד עם נכונות להשלים (לא לצרכי דיפלומטיה ולא כטקטיקה) עם המציאות שכבר נוצרה, עם קיומו של עם ישראלי כחלק בר-קיימא של הארץ ושל האזור. רק העם הפלסטיני והעמים הערביים יכולים להציע ליהודים בישראל מה ששום מעצמה זרה אינה יכולה לתת להם: לגיטימציה של ממש וערבויות לבטחונם הקיומי. יותר מכך: הם יכולים לסייע לישראלים להיחלץ מחומת הברזל המקיפה אותם, בכך שיציעו להם תעאיוש אמיתי, בין שווים, לאחר הפלת גדרות התיל, בהן כיתרו את העם הפלסטיני.

כיצד אפשר להעביר מסר כזה? כיצד לשכנע בו את הישראלים? במלים בלבד אי-אפשר לעשות זאת. חשוב עוד יותר היה, שפעולות ההתנגדות לכיבוש יביעו את המסר הזה לישראלים, יסמנו עבורם אלטרנטיבה של תקווה. קשה מאוד לבקש זאת מעם החי תחת כיבוש, מאנשים הסובלים מלחץ יומיומי וחשופים למעשי הטרור הממלכתי שמבצעת ישראל. אבל, יש לעם הפלסטיני אינטרס עליון להכשיל את ההיגיון הקולוניזטורי הבסיסי – העימות המוביל לנישול, המלווה בהתיישבות וגורר עימות נוסף. לא קל, אבל ניתן למצוא דרכים לחתור תחת החומות המנטליות כדי להרחיב ככל האפשר את הפער בין החברה הישראלית לבין הנהגתה המדינית-בטחונית.

התנגדות אפקטיבית לכיבוש, אם כן, אינה יכולה להסתפק בזירות בהם מתנהל הכיבוש עצמו. בעצם, היא לא יכולה להיות רק “התנגדות”. יש צורך דווקא באסטרטגיה “התקפית”, כזאת שמנסה לקבוע בעצמה את זירת המאבק, חותרת תחת ההיגיון הקולוניאלי ומציבה אלטרנטיבה שיש בה גם תקווה לחיים אחרים. לכן היא חייבת לכלול גם את התהליכים הפנימיים בישראל.

החברה הישראלית מבוססת על הפרדה קפדנית לא פחות בין יהודים לערבים. היא התנאי המוקדם לאפקטיביות של האפליה כלפי המיעוט הלאומי הפלסטיני, והיא מרכיב מרכזי בבניית השריון שנועד להקיף את הקולקטיב היהודי. כל המבנה החברתי בישראל מנציח את ההפרדה והאפליה. ערים מעורבות אינן מעורבות; הן מבוססות על גטאות. שוק העבודה מפוצל; מערכת החינוך מופרדת. האפשרות של חיי תעאיוש בחברה הישראלית היא הסיוט של הממסד הישראלי על כל אגפיו. על כן, כל מערכת האינדוקטרינציה (בתי-הספר, כלי התקשורת, מוסדות התרבות ומומחים למיניהם) נרתמת לחיזוק וביצור של המימד הבדלני בזהות היהודית. משרד הפנים מערים קשיים עצומים על התאזרחותם של לא-יהודים, ערבים או אחרים. משרד הקליטה צמא לבואם של עולים יהודים. למרות האבטלה והשאיפה לקצץ בהוצאות הממשלה הוא שולח שליחים, מעודד יהודים לבוא ומבטיח הרים וגבעות. יחד עם הסוכנות היהודית הם מנסים לכוון את העולים לפי האינטרסים ההתיישבותיים הלאומיים: לייהד את הגליל, לחזק את אריאל, מעלה-אדומים או קריית-ארבע. העולים יקבלו הטבות מפליגות, אם יבחרו ללכת למקומות יישוב, שבהם הפריבילגיות היחסיות שיוענקו להם יציבו אותם מול שכניהם הערבים. הם יהפכו, במלותיו של בן-גוריון, ל”חומת אדם”.

בדרך זו ילמדו אותם ישראלים-יהודים חדשים מיד את נוסחת הפלא של הקיום במסגרת המפעל הציוני: מה שטוב ליהודים רע לערבים ובהכרח גם ההפך. כדי שלא יתפתח תעאיוש, חס וחלילה, כלי התקשורת ההמוניים מזהירים את היהודים חדשות לבקרים, באין-ספור צורות ישירות ועקיפות מכניסה ליישובים ערבים ומקשרים חברתיים. בגיאוגרפיה המדומיינת של רוב האזרחים היהודים בישראל, היישובים הערביים נותרים מטושטשים. טייבה משויכת ל”משולש”, מחוז רחוק ובלתי נתפס אצל התל אביבי או הרמת גני המצוי, שלא יודע שטייבה היא גם ב”שרון”, כמו שכפר-סבא ממוקמת לא רק סמוך (מול!) לקלקיליה, אלא גם במשולש הדרומי. ההפרדה הממשית ולא פחות ממנה ההפרדה המנטלית, הם מנגנונים המשרתים את המשך יחסי השליטה ומאפשרים לחדש את תהליכי הקולוניזציה בתוך הקו הירוק ומעבר לו. הגדרות והחומות המקיפות מתחמות היטב את הקולקטיב הלאומי-אתני, מלכדות את יושבי המצודות, מנכרות אותם מיושבי המקום, הנהפכים ל”סביבה עוינת”, ומשרטטות את קווי העימות בין יהודים לערבים. ללא החומות והגדרות המפרידות, ה”אנחנו” וה”הם” היו עלולים להתבלבל והיה קשה מאוד ללבות אינספור פעמים את העימות ההיסטורי, שהוא תוצר של מהלך הכיבוש-ההתיישבות-והגירוש הקודם – והוא גם התירוץ למהלך הבא.

גם במסגרת של יחסי שליטה ואי-שוויון, הכלכלה הקפיטליסטית המפותחת והחברה המודרנית יוצרות, למרות הכל, הרבה נקודות מגע אנושיות, שיכולות לערער על היגיון ההפרדה. כך למשל באוניברסיטאות, בהן מוצאים עצמם יהודים וערבים זה בצד זה. זה היה הבסיס החברתי לפעולתן של קבוצות שמאל משותפות, כגון קמפו”ס, שמילאו תפקיד חשוב הן במאבק נגד גזענות ואפליה, והן בתנועת המחאה נגד המלחמה בלבנון. אך גם במקומות עבודה או בבתי-חולים יכולים להיווצר סיטואציות חברתיות, המעמידות בסכנה את עקרון ההפרדה. לפעמים, המגע האנושי או ההזדהות על רקע בסיס משותף אחר (מקצוע, אהדה ספורטיבית, אינטרס עסקי, ועוד) מעמידים בסימן שאלה את הדיכוטומיה הלאומית המקובלת. בדרך כלל, אלו רק ספקות קלושים ובלתי-מנוסחים אל מול אידיאולוגיית ההפרדה השלטת ברמה. על רקע זה יש להבין את הופעת מושג ה”דו-קיום” (coexistence), תפיסה של יחסי-גומלין ומגעים לא-קונפליקטואליים בין יהודים לערבים, שמנסה לווסת את המגעים האלה מבלי לערער על ההפרדה היסודית. ממש כשם שמעצמות-העל ביססו ביניהן דו-קיום חמוש בתקופת המלחמה הקרה מבלי לבטל את היריבות ובלי לגעת ביסודות הקונפליקט ביניהן, כך מבקש הדו-קיום לנהל חיי יומיום, שבהם ערבים ויהודים אינם נגררים לעימותים בלתי-פוסקים ואף משתפים פעולה ביניהם. כל זאת – בלי לגעת בגורמי הקונפליקט ובלי לערער על הגדרת המחנות היריבים. אסור לזלזל בתירבות הקונפליקט, במיוחד אם ניקח ברצינות את סכנת הברבריזציה האלימה שלו. אבל דו-קיום אינו יכול להיות תעאיוש. תעאיוש פירושו חיים משותפים, על בסיס של שוויון, המערער על חומות ההפרדה והשבטיות.

זהו, לדעתנו, ההגיון הפוליטי הבסיסי, המנחה את פעולות תעאיוש. לפני שנסקור כיצד הגיון זה מתבטא בפעילות הקבוצה, עלינו להדגיש, שאנו מבטאים את פרשנותנו הפרטית בלבד. מצד שני, מדובר בתוצר של פעילות קולקטיבית. הניתוח מבוסס אומנם על ניסיונות פוליטיים קודמים בהם היינו מעורבים, אך איננו פרי מחשבתנו בלבד. הוא הלך והתגבש מתוך פעולות תעאיוש, בשיחות ארוכות עם פעילותיה ופעיליה. שנית, יש פער ברור בין החזון המקיף של תעאיוש לבין התנועה הקטנה, הנושאת את השם הזה. היא אומנם התחזקה בשנה וחצי האחרונות והשיגה כמה הישגים משמעותיים, אך ודאי אינה מימוש מלא של הדברים שפרשנו כאן. אך הפרקטיקה הפוליטית והחזון החלופי חשובים הרבה יותר מן הארגון הספציפי המבקש לקדם אותם.

3.

במהלך המחצית השניה של אוקטובר 2000 מצאנו את עצמנו יחד עם פעילי שמאל, שדרכינו הצטלבו בהזדמנויות שונות בעבר, נפגשים בהפגנות היהודיות-ערביות המעטות שנערכו בערים הגדולות. 13 פלסטינים אזרחי ישראל נהרגו מדי כוחות הבטחון; האינתיפאדה השנייה פרצה. היינו נבוכים וכועסים. כעסנו על השמאל הציוני ה”מבולבל”, שנטש את מחנה השלום ואת שותפיו הערביים. היינו נבוכים בשל חוסר האונים של הכוחות העקביים בשמאל הישראלי ושל התנועות הפוליטיות בציבור הערבי. חשנו תחושה קשה ביחס לעצמנו, משום שבשעות קשות של מבחן, בשעות של פורענות, לא היינו מסוגלים לייצר שום תגובת-נגד משמעותית חוץ מטלפונים מודאגים לחברים. בשעת מבחן עליונה לא היה מי שיגייס את פעילי השמאל היהודים לעזרת חבריהם הערבים. בשעה זו הוכח כוחו של משטר ההפרדה בחברה הישראלית לשתק את הפעילות הפוליטית. מי שכמונו השתתף בעבר פעילות שמאלית יהודית-ערבית, חש כאב צורב נוכח חוסר המעש. הזיכרון ההיסטורי של הפיצולים הקודמים בין יהודים לערבים במסגרות השמאל בארץ בשעת משבר פוליטי לא בישר טובות. בסוף אוקטובר 2000 העניקה דעת הקהל היהודית בישראל הכשר הולך ומתרחב לפגיעה בזכויות המיעוט הפלסטיני ורעיון הטרנספר צבר מאז חסידים ולגיטימציה. מצד שני, בציבור הערבי התחזקו מגמות בדלניות מובהקות. התפשטה התחושה, שאין מה לצפות משותפים יהודים ויחד עמה גם גברה הטינה חסרת ההבחנה כלפי היהודים. לאחר פרצי המחאה ההמונית הסוערת והדיכוי האלים, החל בסוף אוקטובר שלב של הסתגרות, פחד ופסיביות.

בינתיים החריף העימות בשטחים הכבושים. ברק השלים את הישגו העיקרי – לשכנע את דעת הקהל היהודית, שאין עם מי לעשות שלום בעת הזאת. הכתר והסגר הפכו לאמצעים העיקריים להכנעת העם הפלסטיני, בעוד שפיכות הדמים היומיומית נמשכת, “מחנה השלום” הציוני התנדף. על כן גברה חשיבות תנועות השלום העקביות. אך לא יכולנו להסתפק בפעילויות במסגרת תנועות מחאה של שמאלנים יהודים, רדיקליות וצודקות ככל שיהיו. החברים הערבים הראשונים בקבוצה חשו מצדם בסכנות הכרוכות בבידוד הפוליטי לאחר אירועי אוקטובר 2000, ובה בעת היו מעונינים לחרוג בפעילותם אל מעבר למישור המקומי ומעבר למסגרות המפלגתיות. כמונו, גם הם היו צמאים לשותפות פוליטית ערבית-יהודית. יחד חשבנו על הקמת קבוצת פעולה ערבית-יהודית שתפעל נגד הכיבוש, אבל שתהיה גם מסוגלת להגיב בשעת פורענות כלפי הפלסטינים בתוך ישראל ושתחתור כנגד ההפרדה והבדלנות הלאומית-שבטית. המחויבות העמוקה, הרגשית והמוסרית, למאבק יהודי-ערבי משותף בשתי הזירות, קדמה לכל בירור בשאלה, איזו מין קבוצה אנו רוצים להקים וכיצד ניתן לפעול בתנאים החדשים שנוצרו. מעל הכל רצינו להיות ביחד, יהודים וערבים, בשעת סכנה, בימים הקשים שצפינו שעוד יבואו. זאת המחויבות שלנו מעבר לכל שיקול של תועלת פוליטית. כדי לעמוד במחויבות הזאת, נדרשנו לבנות שותפות עמוקה המבוססת על אמון מלא. לכן, בשיחות ובפעולות ראשונות התחלנו לחתור להיכרות מעמיקה, אישית, כזאת שחורגת מדיונים פוליטיים, אך גם אינה חומקת מהם. רק ברית מלמטה של פעילים, ההולכת ונרקמת תוך פעולות משותפות, תוך התמודדות ביחד עם קשיים וסכנות, עשויה להצמיח אמון עמוק. לא היו בידנו מתכונים תיאורטיים או מעשיים. היה לנו כיוון כללי, כוונות ותחושת מחויבות.

עם זאת, רוב הפעילים בגרעין ההתחלתי של תעאיוש היו בעלי ניסיון פוליטי קודם, גם במסגרות יהודיות-ערביות. הכרנו גם כמה מהרגישויות, שכדאי לקחת בחשבון תוך כדי העבודה המשותפת. חתרנו לעבוד ביחד ללא התנשאות, ללא אידאליזציה, בלי פשרות כלפי המדיניות הרשמית ובלי להינתק מן הסביבות החברתיות המגוונות שמהם אנו באים. כדי שפעילות ערבית-יהודית לא תישאר בגדר הצהרה פורמלית, הכרחי שכל ההחלטות יתקבלו ביחד, שהפעילים הערבים והיהודים ישקלו ביחד את הרגישויות והמשמעויות של כל פעולה במהלך תכנונה. התנסויות פוליטיות קודמות שכנעו אותנו, שיש לתת עדיפות לפעולות על פני ניסוחו של מצע מדוקדק. ידענו הרי מראש, שכולנו מתנגדים לכיבוש ותומכים בשוויון מלא בין ערבים ליהודים בתוך ישראל. בקלות יכולנו לבלות שבועות ארוכים בפולמוסים על פרטי תוכנית השלום הצודק\האפשרי\הרצוי. במקום אמון היינו זורעים אז פלגנות ווכחנות. המציאות הבוערת תבעה מאיתנו להתקדם בתחום הפעילות המעשית. רצינו גם לבנות קבוצה רחבה מבחינת זהויותיהם הפוליטיות של הפעילים, קבוצה שפתוחה לשיתוף פעולה עם מפלגות וארגונים על בסיס של הסכמה על פעילות משותפת, אך שומרת על עצמאותה. מדיניות זו הוכיחה את עצמה, וכיום יש בינינו רבים שאינם חברים או פעילים באף מפלגה או ארגון ובצדם גם פעילים ופעילות, שהם בו בזמן פעילים בחד”ש, בבל”ד, במר”צ, בארגוני שלום, בארגונים פמיניסטיים, בקשת הדמוקרטית המזרחית ובארגונים חברתיים שונים.

מכיוון שלא היינו קואליציה של נציגי ארגונים וגם לא ארגון היררכי עם חלוקת תפקידים מוגדרת מראש, אימצנו מהר מאוד דפוסי התארגנות של דמוקרטיה השתתפותית, שבה ההחלטות מתקבלות בפורום פעילים רחב, על בסיס ליבון עמוק של אופי הפעילות. מטרת הדיונים הממושכים בקבוצה אינה חידוד הבדלי העמדות השונות כדי לגבור בעזרת הרוב על המיעוט, אלא להבין לעומק את ההגיון העומד ביסוד העמדות השונות, ולשכנע זה את זה במידת האפשר כדי להגיע להסכמה, שיכולה לשמש בסיס לפעולה משותפת. ניסינו לקבל החלטות בהסכמה ונוצרה אווירת שיחה שאפשרה לקיים דיונים ממצים, תוך הקדשת תשומת לב רבה לפרטי הפעולות ולמשמעויותיהן בנסיון להיבנות מריבוי הפרספקטיבות בתוך הקבוצה. מתחילתה היתה תעאיוש קבוצה הטרוגנית מבחינת גילאים, נסיון חיים ומוצא מעמדי, אתני ותרבותי.

עיקר המחשבה מוקדש בתעאיוש לפעולות עצמן. הנטיה של רובנו היתה לפעולות סולידריות ישירות, פעולות בעלות משמעות מעשית ולא רק סמלית. ניסינו לחשוב ביחד, כיצד ניתן בתנאים הקשים שנוצרו לא רק להצהיר על מסר פוליטי – אלא להעביר אותו. איך לעצב פעולות, שמערבות את מירב האנשים בפעילות ומעודדות אותם לקחת אחריות? כאשר התחלנו לפעול בנובמבר 2000, מטרתנו לא היתה ליצור קבוצה מצומצמת של פעילים מסורים, אלא לאפשר גם לדור חדש של פעילים להצטרף. חיפשנו דגמי פעולה, המאפשרים לחרוג מן המעגל המצומצם של פעילים פוליטיים. נראה לנו, שאמון ומחויבות עמוקים קשורים לדברים מוחשיים, שמאבק בכיבוש או באפליה קשור לעניינים קונקרטיים, “קטנים” בראייה הכוללת, אך גדולים ומשמעותיים מאוד עבור בני אדם הנתונים בדיכוי. גם השמאל העקבי, בארץ ובהרבה מקומות בעולם, איבד לעתים קרובות את המגע והקשר בין המישורים העקרוניים של מאבקיו לבין המימד המעשי הקונקרטי של הדיכוי והשחרור. ההיגררות של השמאל הרדיקלי והחברתי לפוליטיקת הסמלים והסיסמאות יכולה לגרום לאובדן היסוד המגייס והמעצים שבמאבקים הקונקרטיים. כאשר הזהות הפוליטית מסתכמת בנקיטת עמדות אל מול דבריהם של הפוליטיקאים המיוצגים במרקע הטלוויזיה, הופכים כולנו לאסירי המדיה, המתווכת לנו מציאות ועמדות.

לשיקול העקרוני הזה יש משמעות מיוחדת בהקשר הספציפי בו אנו פועלים. במלים ובסמלים קשה מאוד להתגבר על הפחד והגזענות, שהמציאות הפוליטית הכוללת עצמה תורמת לשעתוקם. ספק גדול אם טקסטים מנוסחים היטב מסוגלים כיום לשכנע פלסטינים, כי יש להם שותפי-אמת בישראל במאבק נגד הכיבוש, או לשכנע ישראלים, כי יש חלופה ממשית להסתגרות מאחורי גדר ההפרדה. “חשיפה תקשורתית” אינה יכולה כשלעצמה לערער על הדרך בה נתפסת מציאות פוליטית, הנקבעת על-ידי בולדוזרים, מחסומים, ומוות יומיומי. לכן, איננו מציבים לעצמנו כמטרה מרכזית להופיע בטלוויזיה ואנו נמנעים מהוצאת הצהרות לעיתונות או מקיום אירועים בעלי ערך סמלי רק כדי “להיכנס לתקשורת”. כניסה של 200 אזרחים ישראלים, יהודים וערבים, לכפר בגדה הסובל מסגר והתנכלויות נראית לנו פעולה מועילה וראויה יותר ממשמרת מחאה עם קוריוז מעניין למען צלמי העיתונות. איננו מזלזלים כמובן בכוחה של התקשורת ובחשיבותן של פעולות סמליות, המכוונות להגיע באמצעותה אל האנשים. אך האפקטיביות של פעולות כאלה – בהם השתתפה קבוצת תעאיוש בצד תנועות השמאל האחרות – מותנית בתנאים חברתיים מוקדמים, בראש ובראשונה ­– בקיומה של אוירה, המאפשרת לחלקים ניכרים בציבורים אליהם הן מופנות להזדהות עם המסר שהן מבקשות להעביר. לא זו האוירה שבה אנו פועלים בדרך כלל. מעגל הדמים שבו אנו נמצאים מעמיק את התהום שבין נקודות-הראות של פלסטינים וישראלים. הוא מציב את תחושותיהם וכאביהם בניגוד חריף זה לזה. לכן המעטנו בפעילויות סמליות. ההחלטה להתמקד בסוגי פעולה אחרים היתה גם קלה יותר, משום שמראש החלטנו לא להתחרות בגופים הפוליטיים הקיימים אלא להוסיף לפעולתם מימדים שנראו לנו חסרים. רבים מפעילי תעאיוש משתתפים לכן בפעילויות נגד הכיבוש ולמען שוויון שיוזמות קבוצות אחרות.

תוך כדי דיונים התעצבו דפוסי הפעולה המאפיינים כיום את תנועת תעאיוש. הם לא היו קיימים מראש כמתכונים מוכנים, אלא נולדו תוך שיחות ופעולות, במבחן של ההתנסות הרפלקטיבית ובעזרתם של פעילים פלסטיניים בשטחים הכבושים. בשטחים מצאנו שותפים להעדפה שלנו לפוליטיקה “מלמטה”, פוליטיקה עממית, בלתי-אלימה, ישירה וקונקרטית. בכפרים שבאזור סלפית יצרנו קשר עם פעילים פוליטיים פלסטיניים, שעזרו לנו לעצב את אופני הפעולה של הקבוצה והיו מוכנים להיכנס לתהליך המורכב של בניית אמון ושותפות. אלה אינם דברים מובנים מאליהם בימים של שפיכות דמים יומיומית ושל דיכוטומיות לאומיות-שבטיות. למרות הלחץ המתמיד של הכיבוש, מגזרים רבים בחברה הפלסטינית לא איבדו את יכולת ההבחנה כלפי החברה הישראלית. ללא קונצנזוס מקומי רחב לא ניתן לערוך ביקורים המוניים של אזרחי ישראל בכפרי הגדה. לולי האמון העמוק שרוחשים לפעילים כאלה בישובי הגדה המערבית, לא היינו יכולים לפעול. יחד איתם התחלנו לארגן את שיירות המזון והסולידריות. השיירות התפתחו מתוך דגם נפוץ ומוכר של הבעת סולידריות – משלוחי המזון מן הפלסטינים בישראל לאחיהם הסובלים מסגר ומצור כלכלי בשטחים הכבושים.

השיירה הראשונה שלנו יצאה בתחילת דצמבר 2000 לעבר הכפר חארס באזור סלפית. זו הייתה שיירה משותפת של קבוצת תעאיוש וסניף חד”ש בכפר קאסם. החידוש היה קודם כל בהרכב היהודי-ערבי, לא רק של מי שנסעו יחד עם משאית המזון לחארס, אלא גם של התורמים לאיסוף המזון. השיירות של תעאיוש כרוכות בגיוס תרומות גם בדרך של פנייה ישירה לאוכלוסייה יהודית-ישראלית. בדוכני איסוף שלנו במקומות ציבוריים בערים הגדולות מבקשים הפעילים תרומות מעוברים ושבים בכרוזים, בכרזות ובשיחות בעל-פה. זהו אתגר בפני כל עובר אורח: האם אתה מוכן להזדהות עם סבלם של הפלסטינים בשטחים הכבושים? גם כאשר האווירה הציבורית לא מאפשרת לנו לקיים בדוכנים ברחוב (ארבעה דוכני איסוף פוזרו באלימות על-ידי בריונים), במיוחד בתקופות של פיגועים קשים נגד אזרחים, הפניה של עשרות פעילים לבני המשפחה, לחברים לעבודה ולמכרים לתרום ולהזדהות היא צעד פוליטי חשוב, המעמת אנשים עם תוצאות מדיניות הממשלה. אנשים רבים שאינם רוצים או מסוגלים מסיבות שונות להשתתף בפעילות פוליטית שוטפת מצאו בתרומה לשיירות המזון דרך להביע את עמדתם, דרך לקשור עצמם למאבק ולהרגיש שהם אינם מבודדים בחברה הישראלית. הפעילים הערבים שיצאו לדוכנים בערים הגדולות בצד חבריהם היהודים הרגישו, שלמרות העוינות והגזענות המאפיינים את הרחוב היהודי הם מסוגלים להעז ולהביע עמדה פוליטית ברורה. במקרים מסוימים לדבריהם של החברים הערבים היה משקל רב יותר בדיונים עם עוברים ושבים לא משוכנעים. מצד שני, האיסופים המשותפים של פעילים יהודים וערבים ביישובים הערביים בתוך ישראל שברו את תמונת העולם הדיכוטומית הנפוצה והגבירו את תחושת המחויבות של חלק מהאוכלוסייה.

היציאה בשיירת מכוניות ארוכה, כאשר הפעילים הערבים והיהודים מתערבבים זה בזה ומתחייבים להגן אלה על אלה, היא עצמה הפגנה פוליטית ממדרגה ראשונה. מדובר בהפגנה לא מתסכלת, המחזקת את המשתתפים בה ומפגישה אותם עם המציאות הקונקרטית של הכיבוש. המשתתפים בשיירות נתקלים במחסומים, בערמות העפר החוסמות את הכניסה ליישוב ורואים את עצי הזית שנכרתו בידי מתנחלים בחסות הרשויות. הם פוגשים את האנשים המובטלים מאונס זה חודשים ארוכים ואת ילדי המקום, שהמונח “יהוד” הוא כרגיל עבורם שם נרדף לחייל או מתנחל. הפרספקטיבה של המשתתפים בשיירה גם היא משתנה בצורה מרתקת. בדרך כלל הצבא והמשטרה עוקבים מקרוב אחרי שיירות תעאיוש, וכאשר אינם מנסים לחסום את דרכנו, הם מנסים ללוות אותנו ליעדנו ונדחים בתקיפות בכניסה ליישוב המיועד. הצבא מציע להגן עלינו, האזרחים הישראלים הנוסעים בתוככי השטחים הכבושים, ואנו מסרבים. עד עתה הצלחנו לאחר מו”מ ולחץ מצידנו להיכנס לרוב הישובים הפלסטינים ללא ליווי צבאי. עבור ישראלים שחווים ביקור כזה לראשונה, רגע ההינתקות מן הג’יפים שעקבו אחרינו, המפגש עם המארחים שלנו והכניסה לכפר מאפשרים להם לחוש לרגע מוקפים על-ידי צבא כיבוש כמו האוכלוסייה הפלסטינית.

העובדה שהפעילים מביאים איתם עזרה קונקרטית לקהילות הפלסטיניות בשטחים – לא כמעשה נדבה או אקט הומניטרי גרידא, אלא כביטוי לסולידריות פוליטית של קבוצה יהודית-ערבית הפועלת בתוך ישראל – משפיעה על אופי הפעולה. השיירה אינה נושאת מסר סמלי בלבד. עובדה  זו מעניקה לפעילים נחישות וכוח, ובה בעת מחזקת את אופייה הבלתי-אלים של הפעולה. מצד שני, היא מקשה על כוחות הצבא והמתנחלים לעצור אותם. כאשר ניסה כוח משמר הגבול למנוע מאיתנו באפריל 2001 לפרוק משאית מזון בכפר יאסוף, רק המחישו בכך לעיני המצלמות את אחד מאמצעי הדיכוי הקשים, היעילים, הבלתי-נראים והבלתי-מצטלמים שהפעילו ברק ושרון – הכתר והלחץ הכלכלי. חיילי מג”ב דחפו והיכו פעילים, שפרקו שקי אורז וסוכר. הפעילים המשיכו בפריקה תוך כדי התנגדות לא-אלימה לקול תשואות תושבי הכפר.

אבל, התנאים הצבאיים והפוליטיים לא תמיד מאפשרים לקיים שיירות סולידריות המוניות כפי שהיינו רוצים. דווקא בעת החרפה של הדיכוי הצבאי וכניסה של צה”ל לשטחי איי, יש צורך מיוחד בעזרה הסולידרית שלנו. כך היו מספר מקרים בהם מצאנו דרכים להעביר מזון או תרופות כסיוע סולידרי מיידי ללא שיירות המוניות. במהלך הפלישה הגדולה הראשונה של צה”ל לרמאללה ארגנה תעאיוש יחד עם קואליציית הנשים לשלום ועם וועדת המעקב העליונה לערבים בישראל הפגנה גדולה מול מחסום א-ראם, בתביעה להעביר משאיות תרופות ומזון לרמאללה הכבושה. למרות נסיונות לפזר את המפגינים בגז מדמיע ואלות, נאלצו הרשויות לאפשר לסיוע לעבור כתנאי להסכמתנו להתפנות. חזרנו על מתכון זה, יחד עם שותפינו, במחסום מול ג’נין שבועיים לאחר מכן.

העמקת המימד החברתי של הפעולה הפוליטית מחייבת מעורבות ארוכה-טווח במאבקים מקומיים. דוגמא טובה למערכה מקומית מסוג זה אפשר למצוא בפעילות תעאיוש בדאר אלחנון, כפר קטן בלתי-מוכר במשולש הצפוני.[3] זה כעשרים שנה שרשויות מדינת ישראל משקיעות מאמץ רב בנסיון לסלק את תושבי הכפר ממקומם. יחד עם תושבי המקום, ארגנה תנועת תעאיוש מחנה עבודה התנדבותי באוגוסט 2001. היה זה פרויקט צנוע, ששאב את השראתו ממסורת מחנות העבודה ההתנדבותיים, שפרחו בשנות השבעים והשמונים.[4]

כ-400 מתנדבים יהודים וערבים מכל רחבי ישראל סללו במהלכו כביש גישה בן כמאה מטר לכיכר הכפר, סילקו את הריסות הבתים שנהרסו בשנים הקודמות והקימו מגרש משחקים לילדים. כל בנייה בכפר בלתי-מוכר אסורה, אך היתה זו יוזמה שקשה היה מאוד לשלטונות להתנגד לה. ואכן, כוח המשטרה שהגיע למקום בשעת העבודות נאלץ לסגת. צו ההריסה שהוציאו הרשויות בוטל בבית-משפט השלום; המדינה ערערה על כך והמערכה המשפטית והציבורית נמשכת. היא אינה מצטמצמת להגנה על הקיים בלבד: הוגשה תוכנית מתאר חלופית לכפר ומאז נמשך המאמץ ליצור ברית רחבה ביישובי הסביבה ולובי פרלמנטרי למען דאר אלחנון.

אין זו פעולה קיצונית; היא קונסטרוקטיבית, בלתי-אלימה – ורדיקלית במובן העמוק של המושג: היא חושפת את שורשי האפליה הסמויים מן העין – ומבקשת להעמיד אותם בסימן שאלה. במקום להסתפק בהתגוננות סבילה כנגד המלחמה השקטה שמנהלות רשויות המדינה נגד המיעוט הלאומי הפלסטיני, מציע מחנה העבודה אתגר קונקרטי למדיניות השלטונות ופותח מערכה פוליטית. אך חשוב לראות, שהפעולה הפוליטית אינה מכוונת רק כלפי השלטונות, אלא כלפי המשתתפים עצמם: ראשית, הקהילה המקומית התלכדה סביב הפרויקט הקונקרטי, שכן במרכז המאבק עומדים האינטרסים החיוניים שלה, ולא סיסמאות מופשטות בלבד. שנית, המשתתפים במחנה, ערבים כיהודים, התוודעו במהלכו לאפליה המבנית של אזרחי ישראל הפלסטינים. מי שעבד בדאר אלחנון ולמד מקרוב את תולדות הנסיונות לסלק את תושביו, לא יתקשה להבין, מה פירוש “כיבוש הקרקע”. משתתפי המחנה גם הפכו מחויבים להגן על מה שבנו יחד עם התושבים. שלישית, האתגר הקונקרטי גייס את הקהילות המקומיות השכנות לסולידריות פעילה עם תושבי דאר אלחנון. ברית הפעולה הרחבה למען דאר אלחנון איחדה את הכוחות הפוליטיים מלמטה, וחשוב עוד יותר – אפשרה לרבים לצאת מן הסבילות ולבחון אפשרויות פעולה חדשות.

חלק ניכר מפעילותה של תעאיוש בשטחים הכבושים התרכז בשני אזורים, שסכנת נישול וסיפוח נשקפת להם הן לפי תוכניות ברק והן לפי מפות שרון: אזור סלפית ואזור דרום הר חברון. בתוך מעגל הדמים שאני מצויים בו, בימים של פגיעות יומיומיות בזכויות האדם בשטחים הכבושים, יש צורך דחוף להסב את תשומת-הלב הציבורית למהלכים הטריטוריאליים והדמוגרפיים, היוצרים מציאות חדשה: התנחלות, נישול, עקירה וסיפוח. מכאן חשיבות המערכה להגנה על תושבי דרום חברון, אותם מנסים שלטונות ישראל זה כמה שנים לגרש מאדמותיהם. פעילי תעאיוש הצטרפו למערכה בדרום הר-חברון בקיץ 2001. גם כאן נוצרה עד מהרה ברית פעולה בין תעאיוש לפעילי גופים אחרים המתנגדים הכיבוש, שצברו נסיון רב במערכות הקודמות להגנת התושבים מאז 1999 – פעילי הוועד נגד הריסות בתים, רבנים לזכויות אדם, האגודה לזכויות האזרח, הפורום למען דו-קיום בנגב והמרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, אליהם הצטרפו קואליציית הנשים למען השלום ו”גוש שלום”.[5] גם במקרה זה היתה חשיבות עצומה לשיתוף הפעולה המקומי עם פעילים פוליטיים פלסטיניים מן השטחים הכבושים – אנשי הוועד להגנה על הקרקעות. במערכה סבלנית וממושכת נגד ההתנחלות והנישול הם השכילו לגשר בין מאבקה של הקהילה המקומית על זכויותיה להקשר הפוליטי הכללי. מאז 1999 מנסים השלטונות לגרש את תושבי אזור סוסיא, שחלקם מתגוררים במערות, מגדלים צאן ומעבדים את אדמותיהם בגבעות הצחיחות שמדרום ליטא. מולם ניצבות כמה מן ההתנחלויות התוקפניות ביותר שבשטחים הכבושים. תרומתה המיוחדת של תעאיוש למערכה היתה ביצירת פעולות מחאה וסולידריות רחבות, רבות משתתפים, שנועדו, ראשית, לחזק את אחיזתם של תושבי המקום באדמותיהם מול הברית הבלתי-קדושה של הצבא, המתנחלים והמנהל האזרחי ושנית, לשבור את תמונת האויב ולהביא אלפי אזרחים ישראלים להזדהות – בעיצומו של עימות מזוין – עם התושבים הפלסטינים של דרום הר חברון וזכויותיהם האנושיות. שיירות האספקה יצרו יחסי אמון וקירבה, שאפשרו לפעילי תעאיוש ששהו במקום להתייצב לצד התושבים בשעת נסיון גירוש מקומי ולסכל אותו. לאחר גירוש נוסף, שבוצע באישון לילה, יצאה למקום משלחת סולידריות, שיצרה חגורה אנושית כדי לאפשר לתושבים לשוב לאדמותיהם. התמיכה בתושבים הפלסטיניים הוציאה גם את המתנחלים מריבצם. הם ניסו למנוע את פעולותינו, לחסום את דרכן של השיירות ולהתעמת עם הפעילים. אך בעוד שבשנה האחרונה צוברים המתנחלים אהדה רבה בציבור הישראלי, במקרה זה נתפסו הם כצד התוקפן. במקום החזית המוכרת, המציבה יהודים מול ערבים ויוצרת הזדהות אוטומטית בציבור היהודי עם המתנחלים, נוצרה כאן חזית משותפת, ישראלית-פלסטינית, נגד הכיבוש. השילוב בין פעולה רחבה, השתתפותית, יד ביד עם אנשי המקום – עם מערכה ציבורית ומשפטית, המגיעה עד בית-המשפט העליון, יכול להיות דגם למאבקים עתידיים. נכון לשעת כתיבת הדברים, תושבי דרום הר-חברון יושבים כיום על אדמתם, אך האיום עדיין מרחף מעל ראשיהם.

4.

שלוש הדוגמאות הללו – שיירות הסולידריות, מחנה העבודה בדאר-אלחנון והמערכה נגד גירוש תושבי הר חברון – מבהירות, אנו מקווים, כמה מעקרונות הפעולה שהתפתחו בתעאיוש מאז הקמתה: הנסיון לחרוג מן ההגדרה הצרה של פעולה פוליטית, המצמצמת אותה לאקטים סמליים – כדי להשיב לפוליטיקה את המימד הקונקרטי, החומרי והמקומי שלה; הבחירה המודעת בפעולה פוליטית בלתי-אלימה; מתוך מודעות ליחסי הכוחות הקיימים, הנסיון לבחור זירות ואופני פעולה, שיציבו את משטר הכיבוש והאפליה במגננה ויאפשרו לאנשים להזדהות עם הפעולה. כוחן של פעולות בלתי-אלימות כאלה הוא בכך שהן רחבות והשתתפותיות במידת האפשר – שהן מאפשרות למירב האנשים להשתתף בהן ולהזדהות איתן.

הבחירה בשם ‘תעאיוש’ הייתה מלווה בלא מעט לבטים. אנו מודעים לכך, שכיוון שבעברית כמו בשפות אחרות אין מונח מקביל ל’תעאיוש’, יש המתרגמים את המושג “תעאיוש” לעברית כ”דו-קיום”. אל זאת כוונתנו. לא ייתכן תעאיוש בתנאים של אי-שוויון, של יחסי כוח ושליטה, בחברות בהן מושרשת אידיאולוגיית ההפרדה. לרעיון התעאיוש יש מימד אוטופי, הרחוק מאוד מהמציאות הממשית בה אנו חיים. מאידך גיסא, יש בכוחו להצביע על חלופה לעימות הלאומי ולכל הסדר פוליטי, שלא ישנה את היסודות הקולוניאליים של העימות ולא יהיה מבוסס על שוויון וצדק. הפעולות המשותפות החותרות תחת הכיבוש וההפרדה בונות כאן ועכשיו, בהווה, את היסודות לשותפות עתידית, להפיכת התעאיוש מחזון למציאות חברתית. הפעולות האלה לא רק יוצרות שותפות ערבית-יהודית, אלא גם מקרבות את הפעילים למימדים של מציאות חברתית שלא תמיד הכירו. נחשפים מקורות נוספים של דיכוי ואי שוויון, מעבר לקולוניזציה והעימות הלאומי. הבכורה של הלכידות הלאומית בסדר היום הפוליטי ובתודעה של רוב האוכלוסייה היהודית והערבית מאפשרת להסוות ולמזער סתירות חברתיות מסוגים שונים, הכרוכות בדיכוי, ניצול וסבל. הריבוד החברתי הקולוניאלי אמנם גורם לכך שלשאלות חברתיות רבות יש מימד לאומי. אך השאלות האלה לא יכולות להצטמצם לשאלה הלאומית. הפוליטיקה של הקונקרטי, הנוגעת בבעיות היומיומיות של בני האדם, מאפשרת להם לא לדחוק את ענייניהם הממשיים כמי שמופלים לרעה או מנוצלים על בסיס מעמדי, מגדרי, תרבותי, עדתי, דתי, שייכות משפחתית או אחר, מפני עניינם הלאומי או עמדתם בנושא הסכסוך הלאומי והשלום. היציאה לפעולה מחוץ לגדרות, כנגד הגדרות והדיכוי, עשויה לא רק לתרום למאבק לסיום הכיבוש ולשלום צודק ושוויון, אלא גם לאפשר לאנשים להשתחרר מהגדרות המנטליות, להיאבק על ענייניהם ולמצוא שותפים חדשים ומגוונים. זהו הסיוט של הממסד הקולוניאלי.

ברורות לנו גם מגבלות הכוח שלנו ושל הכוחות השותפים לנו בהתנגדות הפוליטית מול מדיניות ההרס, הכיבוש והנישול. הסיבוב האחרון של הפעולות הצבאיות המחיש את יחסי הכוחות השוררים ואת מגבלות תנועות המחאה והסולידריות בישראל, ובכלל זה את המגבלות של דפוסי הפעולה שפיתחנו בתעאיוש. מכאן האחריות שמוטלת עלינו: למצוא דפוסי פעולה נוספים שיאפשרו לפתח ולהעמיק את ההתנגדות לכיבוש, לחתור תחת משטר ההפרדה ולבנות חלופה של שותפות שוויונית. זה אתגר העומד בפני כולנו.

* “נתקלתי / במחסומים בדרכים / הראיתי את התעודה / וחיפשו בידי ובכלי. / חשתי כזר / שנקלע לעיר נוכרית.” “אני מן הדרום”. טקסט: חסן אלעבד אללה, לחן: מרסל ח’ליפה.

[1] דוד בן-גוריון, “צבא להגנה ולבניין”, (1948), יחוד ויעוד: דברים על בטחון ישראל (תל-אביב: משרד הבטחון, 1971), עמ’ 44-52, כאן: עמ’ 51.

[2] חשוב להבהיר את ההבדל בין גדר וגבול. הגבול המדיני אמור להבדיל בין קיבוצים אנושיים ריבוניים, ולאפשר להם מגע-ומשא אנושי, מרצונם ולפי בחירתם. הגדר — גם גדר המכלאה — מקיפה את הנשלטים, אבל בשום פנים ואופן אינה מגבילה את השליטים; היא חדירה לחלוטין מצד אחד, כפי שהוכיחה מאז ישראל ב”פעולות תגמול”, “פעולות עונשין”, “סיכול ממוקד” ו”מבצעי מנע”. בדומה לכך חובה להבהיר, כי תעאיוש אינו טמיעה: אין פירושו ויתור על זהות תרבותית, אלא החופש לחיות ביחד ולפתח זהות ללא דיכוי והגמוניה. זהות חברתית, כמו זהות אישית, היא תהליך פתוח של אינטראקציה בין-אנושית.

[3] ראו דו”ח מפורט באתר תעאיוש: taayush.tripod.com.

[4] מחנה העבודה המרכזי, שנערך ביוזמת עיריית נצרת, היה מסגרת ייחודית, שתוך כדי ביצוע פרויקט לרווחת תושבי העיר הפגישה את תושבי המקום ופלסטינים אזרחי ישראל עם פעילי שמאל יהודים ופעילים פלסטיניים מן השטחים הכבושים.

[5] ראו דיווח מפורט באתר תעאיוש וכן באתר המיוחד המוקדש למאבק: www.southebron.com.