יום ראשון, 10 בינואר 2021 הספד לעזרא נאווי

דברים שאמר דוד שולמן בלוויה אמש, בשם כולנו:

עזרא, ידיד נפשנו, מורנו ורבנו,

היית שם לפנינו- בדרום ההר ובמקומות רבים אחרים. הראית לנו את הדרך הנכונה, מחויבת המציאות הקשה, דרכה של מחאה אזרחית, של התנגדות בלתי אלימה, של פעולה ישירה בגופנו נגד הרשע, נגד עוולות הכיבוש, ומעל לכל נגד הלבבות הערלים והאטומים של בני דורנו.

את התורה הזאת המצאת וגיבשת מניסיון חייך. לא קראת את כתבי מהאטמה גאנדהי או נלסון מנדלה, אלא דלית מתוך עצמך, מתוך הלב הרחב שלך שלא נברא כמותו, תורת חיים אנושית, צודקת, אמיצה, מלאת חמלה.

הלכנו אחריך ואיתך. כמה תקיפות אלימות ספגנו יחד. אני זוכר את הפעם הראשונה שלי, בתואנה, ינואר 2002, כשירדו מתנחלים חמושים מחוות מעון, יורים ומיידים אבנים, אני זוכר אותך עומד שם מולם וזועק לנו, ״לֹא לפחד, ולא לסגת.״ לצערי, זכורים לי עוד אירועים רבים כזה. וחייבים לומר גם את האמת המרה—מדינתך על רשויותיה היא זו שהתנכלה לך והרעה לך וטמנה לך פח והתעללה בך ללא רחמים.

עזרא ידידנו, לא היית צדיק. היית בדרגה הרבה למעלה מזה. היית אדם מן השורה, כאחד העם, ותוך כדי התעלות על כל סביבתך קהת החושים והשותקת ובאומץ לב נדיר נחלצת להושיט עזרה ומזור לחלשים ולנדכאים—לא פעם ולא פעמיים אלא יום יום, במשך שנים רבות, על אף הסבל והסכנה.

ולא התייאשת. אני זוכר יום מתיש בדרום ההר, עם מתנחלים וחיילים ושוטרים שהטרידו וחסמו את דרך העפר שמשמשת את ילדי בית הספר מהכפרים, והתעקשנו והצלחנו לפתוח אותה, ובסוף אותו יום מישהו אמר שזה היה קשה ומייאש, ואמרת: ״אין סיבה להתייאש. לומר את האמת ולהגן עליה זה כמו המיים הנוטפים על האבן. זה לוקח זמן, אבל בסוף האבן נסדקת.״

בעיני רוחי אני רואה אותך מחייך לזיכרון המלים הללו. אותו חיוך שובב בלתי נשכח של אדם שאהב את החיים וחי אותם בדרכו שלו היחידאית והיצירתית עד תום.

ועם המישנה הזאת נמשיך. לעולם לא נשכח את הזכות שניתנה לנו להכירך ולעמוד איתך יחד. נתגעגע. עולמנו התרוקן. אבל אני בטוח כי יבוא יום שיילמדו בבתי ספר בעברית ובערבית ובשאר שפות העולם את שמו של עזרא נאוי, אוהב האדם, שחירף את נפשו כדי להגן על בני אנוש באשר הם, בתנאים קשים מנשוא ועד כלות נפשו.

יהי זכרו ברוך.